ירידים וכנסים

יש הבדל גדול בין ליצור משהו בסטודיו, להעלות אותו לאתר או לאינסטגרם, לבין לעמוד מאחורי שולחן מלא ביצירות שלך ולפגוש אנשים פנים אל פנים. בפעם הראשונה שהקמתי דוכן ביריד אמנים, הרגשתי כמעט את כל קשת הרגשות האפשרית - התרגשות, חשש, דאגה, סקרנות וכמובן גם המון גאווה. לא באמת ידעתי למה לצפות. מעולם לא היה לי דוכן ביריד, ופתאום היצירות שאני רגילה ליצור בבית ובעולם הפרטי שלי יצאו החוצה ופגשו אנשים אמיתיים. עבורי, זו הייתה הרבה יותר מעוד פעילות עסקית. זו הייתה יציאה אמיתית מאזור הנוחות - מהבית ומהמרחב הווירטואלי אל העולם שבחוץ. יש משהו מאוד חשוף בלשים את מה שיצרת מול אנשים ולחכות לראות מה הם יחשבו, אבל לצד החשש הייתה בעיקר שמחה. לראות מישהו עובר ליד הדוכן, נעצר פתאום כי משהו תפס לו את העין, מחייך, שואל שאלה או מתלהב מיצירה - אלה רגעים שקשה להסביר למי שלא חווה אותם. הדוכן של Symphonic Art גם לא בדיוק נוטה להיעלם בנוף. אני אוהבת שהוא צבעוני, קסום, קצת מכושף וקצת כמו פינת יער פיות, עם מיניאטורות, פטריות, תכשיטים, קופסאות ויצירות אמנות בעבודת יד. היו אנשים שעצרו רק כי השולחן משך אותם אליו, והיו גם כאלה שהגיעו במיוחד אחרי שראו באינסטגרם שאני משתתפת ביריד. לשמוע ממישהו שאני בכלל לא מכירה, "ראיתי שאת כאן ובאתי במיוחד לראות את הדוכן שלך", הוא מסוג הרגעים שגורמים לי לעצור ולהבין שהדבר הקטן שאני בונה מהסטודיו שלי באמת מגיע לאנשים. והיו הרבה רגעים כאלה. אנשים שהתלהבו מיצירה מסוימת, שאלו על תהליך העבודה, סיפרו לי על האהבות שלהם, ואפילו הגיע פעם מישהו שכל כך אוהב פטריות, שהוא קנה כמעט כל דבר בדוכן שהיה קשור אליהן. בתור מישהי שאוהבת פטריות בעצמה, כמובן שהתלהבתי יחד איתו. אולי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בירידי אמנים - לא רק למכור, אלא לפגוש אנשים שמוצאים בתוך היצירות שלי משהו שמדבר אליהם. הכרתי בעלי דוכנים אחרים, יצרתי קשרים חדשים, פגשתי אנשים שהפכו לעוקבים ברשתות החברתיות, ובעיקר קיבלתי הזדמנות לראות את Symphonic Art דרך העיניים של אנשים אחרים. במהלך שלושת ירידי האמנים שבהם השתתפתי בדיזינגוף סנטר, למדתי בכל פעם משהו חדש. בין יריד ליריד היה לי זמן לצבור כוחות, להכין ולחדש מלאי, לחשוב מה עבד ומה פחות, ולשפר את הדרך שבה אני מציגה את היצירות שלי. גם השולחן עצמו השתנה מעט בכל פעם - מעמדים אחרים, סידור אחר ופתרונות לוגיסטיים חדשים. למדתי איך לדבר עם אנשים, איך להציג את עצמי ואת העבודה שלי, ואיך להפוך אוסף של יצירות לדוכן שמרגיש כמו עולם קטן משלו. אבל יש עוד צד לסיפור הזה, והוא פחות נוצץ. אני חיה עם POTS, תסמונת שיכולה להפוך פעילות גופנית ממושכת, עמידה, חום ועומס לאתגר משמעותי. הקמת דוכן, פירוק שלו, נשיאת ציוד, סידור, עמידה במשך שעות ואינטראקציה רציפה עם אנשים - כל אלה דורשים ממני הרבה יותר מאמץ פיזי ממה שאולי נראה מהצד. אחרי יריד אני יכולה לחזור הביתה פשוט מרוקנת. באחד הירידים הגעתי למצב שבו, אחרי שעות של עבודה פיזית וכמה תקלות ועיכובים בדרך, הגוף שלי פשוט אמר לי לעצור. עבדתי קשה מדי ולא נתתי לעצמי מספיק זמן לנוח, ובשלב מסוים הרגשתי שאני ממש על סף עילפון. הייתי צריכה לעצור ולתת לגוף להתאושש לפני שיכולתי להמשיך. זה היה רגע לא פשוט, אבל הוא גם לימד אותי משהו חשוב: **אני יכולה לדחוף את עצמי קדימה, אבל אני לא צריכה להילחם בגוף שלי כדי להוכיח שאני מסוגלת.** ואני גם לא עושה את זה לבד. בכל הירידים והכנסים בעלי נמצא איתי ומהווה חלק משמעותי מאוד מהתפעול - מהעברת הציוד וסידור הדוכן ועד המכירה והשיחות עם המבקרים. בדרך כלל מצטרפים אלינו גם חבר או חברה שעוזרים ותומכים כשצריך. האנשים האלה מאפשרים לי לעשות את מה שאני אוהבת גם בימים שבהם הגוף שלי מציב לי גבולות, והנוכחות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. השתתפתי גם בהוגיקון ובפוטרקאסט, שני כנסים שהקהל בהם היה מבחינתי כמעט כמו להגיע לעולם שאני כבר מכירה. אלה כנסים שמושכים אוהבי הארי פוטר, פנטזיה, גיקים ותרבות אלטרנטיבית, והרגשתי שם מאוד בבית. הכנתי במיוחד כמה יצירות בהשראת הארי פוטר, כמו מצנפת המיון, אבל מה שהיה יפה במיוחד הוא שאנשים לא הגיעו רק בשביל הארי פוטר. הם התחברו לעולם של Symphonic Art עצמו - למיניאטורות, לשידות המכשפות, לספריות, לקופסאות, למגנטים, לתכשיטים ולכל הדברים הקטנים והקסומים שמרכיבים את הדוכן. זה היה בשבילי אישור קטן אבל משמעותי לכך שהיצירות שלי יכולות לעמוד בפני עצמן ולמצוא את האנשים שהן נועדו להגיע אליהם. אני לא יודעת כמה עוד ירידים וכנסים יהיו בעתיד. בגלל ה-POTS, אני צריכה לבחור בקפידה את המקומות שבהם אני יכולה להשתתף - מקומות ממוזגים, בתקופות שבהן מזג האוויר מאפשר לי להיות שם, ובעיקר מקומות שבהם יש קהל מגוון שאוהב אמנות, פנטזיה, גיקיות, טבע ודברים קצת אחרים מהרגיל. בישראל, שבה חלק גדול מהשנה חם, זו לא תמיד משימה פשוטה. אבל אני כן יודעת דבר אחד: אני רוצה להמשיך. כי בסופו של דבר, יריד אמנים הוא לא רק שולחן עם מוצרים. הוא הרגע שבו העולם שאני יוצרת בסטודיו שלי יוצא החוצה ופוגש אנשים אמיתיים. הוא המקום שבו אני יכולה לראות מישהו מתלהב מיצירה, לשמוע סיפור, לנהל שיחה, להכיר אדם חדש, ולפעמים אפילו לראות מישהו חוזר הביתה עם חתיכה קטנה מהעולם שיצרתי. וזה בדיוק מה שאני רוצה שסימפוניק ארט תהיה לא רק חנות, ולא רק אוסף של יצירות אמנות בעבודת יד, אלא עולם שאני בונה במו ידיי ומזמינה אנשים להיכנס אליו. גם כשהדרך לא תמיד פשוטה, אני ממשיכה ללכת בה. בקצב שלי, עם האנשים שלי לצידי, ועם הרבה מאוד קסם בדרך.